יש ימים כאלה שבהם אני מרגישה שהעולם הוא מפלצת גדולה שבולעת אותי בלי מלח. שני כוחות מונעים ממני להיכנע למפלצת הזאת ולהפוך לגוש בוץ אפרפר שמעביר את הימים בשיממון ותסכול:
הילדים והיצירה. (למרות שבמובן מסויים גם הילדים הם סוג של יצירה והיצירה היא גם סוג של ילד..)
התחושה הזאת של לגעת במשהו בוסרי, לעצב אותו, לכוון אותו וליצור ממנו משהו שמעלה חיוך או סתם - יוצר איזשהו רגש נותנת לי צבע.
תגובה 1:
זה אומר שאת גוזרת לנו שמיכות? :)
הוסף רשומת תגובה