הוד מעלתה נרדמה בערך דקה לפני חצות.

לא לפני שהיא ציינה בעדינות שהתה לא ממש טעים לה והכרית כבר לא מספיק רכה.

אני על הרצפה בסלון מוצאת את עצמי נסחפת בעוד פרוייקט בלתי צפוי בשירות המלכה.

גוזרת ותופרת כנפיים ורודות (לצערי דיי עקומות) וממלמלת לעצמי קללות קטנות על זה שאני תמיד נזכרת בדקה ה-90

בנשימה ורדרדה מתקתקה היא מלמלה.. אימוש.. אל תזרקי את הנייר שמאחורה..

זו את.. רציתי לצייר אותך תופרת.

אני בנביחה מותשת עניתי לה: ל י ש ו ן. ממש הגזמת היום.

המשכתי בעייפות מחוסרת חשק לעבוד על הכנפיים הורודות 

כשכולי מתח מהמחשבה על מחר בבוקר

ועל הביקורת הקשוחה מהבוסית בגובה הפופיק וחצי שלי -

וכשחשבתי על הביקורת והטון הנוזף שסביר להניח יתווסף לה.. 

אין לי סיכוי לרצות אותה.. 

מזל שתמיד היא מנחמת אותי: לא נורא אימוש. אני יודעת שהשתדלת.

הוד מעלתה אומרת אמת תמידית.

היא לא מייפה עבורי.

אמא - אני אוהבת את הבטן השמנמנה שלך.

אוף אמא! הבטחת והבטחות ח י י ב י ם לקיים!!

את לא באמת עסוקה פשוט לא בא לך..

ואז ..

אני מרימה את פיסת הנייר המקומטת שהיא הניחה בשקט לפני יותר משעה 

תוך כדי שמלמלה..אוף..לא ממש יצא לי.. - 

ונמסה.

וחושבת עלי - ועל האימוש הפרטית שלי - שיקרה לי הכי בעולם - שגידלה גם היא הוד מעלתה -

עם דרישות 

וטענות 

וביקורת תמידית.

הוד מעלתה ישנה. נושמת נשימות ורודות קטנות.

הוד מעלתה צירה לי ציור לפני שנרדמה.

מידי פעם היא אומרת שאני האמא הכי טובה בעולם.